הסיפור של חנוך

פייסבוק
Google+
http://www.halil-connect.org.il/hanoh/
טוויטר
LinkedIn

פעם בחודש, למשך שעתיים, אני מקדיש לה זמן.
בבוקר מנשק את אשתי, מברך אותה ביום טוב, מודיע בעבודה שאני קצת מאחר
ונכנס אל האוטו.
אני מחייך אל הראי, אפשר לראות כבר כמה קמטים על יד העיניים, זה מצחיק אותי – החיים עושים את שלהם.
וכמה שאני אוהב אותם, את החיים. כאילו בעת לידתי, לחש אלוהים לאמא שלי "את רואה את חנוכי, התינוק הזה? הוא ילמד את החיים איך לחיות."
וכך היה, אלוהים לא טועה.

פעם בחודש, למשך שעתיים, אני נכנס בשערי המחלקה ההמטולוגית של בית החולים בלינסון.
מברך את פקידת הקבלה לשלום ומתיישב על הכורסא שלי.
האחות היפה ניגשת אליי, מברכת אותי בבוקר טוב, אני מברך חזרה ומושיט לה את היד.
היא לא לוחצת לי אותה, גם לא מלטפת.
היא מנקה אותה עם קצת אלכוהול, מביטה לי אל תוך העיניים, ועוד לפני שאחזיר לה מבט, כבר תדקור אותי.
"כואב?" תשאל
"מה זה כאב? זו מילה חדשה?" אשיב.
כל פעם אותה השאלה, אותה התשובה, ואותו החיוך כשהיא אומרת לי "עוד מעט אחזור לראות שהכל בסדר"

פעם בחודש, למשך שעתיים, יש לי שקט.
בלי עבודה, בלי נסיעות לחו"ל, המחשבות לא מטרידות את ראשי ומחנוכי איש המשפחה והעבודה, אני הופך להיות חנוכי, איש השקט וההמתנה.
טיפה אחר טיפה מאותה התרופה נכנסות לי אל הוריד, בסדר מופתי. אף פעם האינפוזיה לא עוצרת, הגוף שלי ממושמע, יודע למי לפתוח את שעריו.
פעם מישהו עבר במסדרונות בית החולים, חילק ממתקים לכבוד פורים, או חג אחר, אני כבר לא זוכר, כשהוא עצר אצלי, הביט בי ואמר "אני מקווה שתחלים"
"אחלים ממה?" שאלתי.
"אתה אדם חולה, אחרת לא היית פה, נכון?" שאל ומבטו ספקן.
"לא!" עניתי "אני אדם בריא שיש לו מחלה"
הוא הניח כמה שוקולדים על שולחני, ברך בחג שמח והלך לדרכו.
המחלה שלי היא מחלה שקטה, לא הופיע לי שום סימן על הגוף שאמר לי שהיא עוד רגע ומגיעה, החום לא עלה וגם העיניים נשארו פקוחות.
לפעמים אני חושב שהיא שונה משאר המחלות, אומרים "מים שקטים חודרים עמוק" אז היא חדרה הכי עמוק, אל הדם שלי ושם החלה לעשות עבודתה נאמנה.


"אתה חולה בסרטן הדם" אמרה לי הדוקטור.
"אני לא" עניתי
"כל המדדים והבדיקות מצביעים על כך" הביטה בי הדוקטור.
ופתאום שתיקה, כמו סרט מתח שנעצר בדיוק באמצע לפני שהגיבור שולף את הנשק.
שתיתי קצת מכוס המים שהייתה על ידי ושאלתי "עוד כמה זמן נשאר לי?"
הדוקטור אמרה שזו מחלה איטית, שאני לא יכול להחלים ממנה, סרטן הדם זו מחלה כרונית, וזה כמו צלקת בלתי נתנת להסרה, אבל עם קצת נחישות וטיפול נכון, אני יכול להיות זה שאקבע את מהלך החיים, לא היא.
"לחמתי במלחמות ישראל, התחתנתי, התגרשתי ושוב התחתנתי. הבאתי לעולם שלושה ילדים יפים ומוצלחים, בניתי בית וקריירה יפה, את מבינה דוקטור? אני לא אתן למחלה הזו לנצח אותי, אני לא יכול לוותר לה" אמרתי לדוקטור.
"אז אל תיתן לה" ענתה לי בפשטות, כאילו ידעה שזו תהיה אמרתי וזו תהיה תשובתה.

פעם בחודש, למשך שעתיים, אני נלחם. המלחמה שלי שקטה שקטה, רק אלו שיושבים בכורסאות שעל ידי וגם אל ידיהם מחוברת אינפוזיה יבינו את מלחמתי. אני חייל חזק, ערני וחסון. רק את חדוות החיים אני רואה אל מולי.
סרטן הדם תקף אותי בגיל די צעיר, אבל חיינו בשלום, היה בינינו גבול מוסכם שגם טובי ראשי הממשלות לא יוכלו לו.
אבל פעם אחת הופר השקט והפסקת האש דעכה.
זה קרה ב 2012, פתאום קרסתי. מה שהתחיל כצינון קל, נגמר בגסיסה קשה.
לא פקחתי את עיני ושכבתי פרקדן, הבטתי בתקרה ושמעתי את צפצופי מכונת ההנשמה.
"אנחנו לא צופים לו עוד הרבה זמן" אמרו לאשתי והיא קראה לילדי ולאחי, כנראה שבכדי להיפרד.
הם הקיפו את מיטתי, יום ולילה.
ואני- אפאטי.
מביט על תקרת בית החולים ורואה את חיי חולפים מולי, כמו סרט נע שמתחיל בשחור לבן ומסתיים בצבע.
והנה שעת לידתי "חנוכי ילמד את החיים איך לחיות" זוכרים?
ואמי מלטפת את ראשי ואומרת לי "ברוך הבא לעולם בן שלי"
דמעה אחת צונחת על לחיי "אני צריך ללכת עכשיו אמא" אני לוחש בליבי.
"עוד לא חנוכי שלי, אתה חזק של אמא"
"כואב לי אמא" אני ממשיך להביט בתקרה ולדבר אליה.
"הכל יחלוף חנוכי שלי, הכל יחלוף, קום"
החלטתי שאני קם.

פעם בחודש, למשך שעתיים – אני קם ונלחם.
אני לא מפחד מהמחלה והיא לא מפחדת ממני, אנחנו חברים טובים, היא מזכירה לי כמה חשובים החיים וכמה עוד לא הספקתי.
ובכל פעם שקצת כואב,
שאני קצת עייף
והתשישות באה אל גופי
אני שוכב במיטתי, מביט מעלה אל התקרה ולוחש לחלל
"אני נלחם אמא, ואני עוד אנצח"
פעם בחודש, למשך שעתיים,
אני אוהב את החיים,
כמו שלא אהבתי מעולם.

הסיפור על חנוכי זקס, בן 67, חולה בסרטן הדם מסוג לוקמיה לימפוציטית כרונית כבר 14 שנה.
נפגשנו בבית החולים בלינסון בפתח תקווה, הוא חיכה לי שם כשצינור מחובר לגופו, מזג לי קפה ביד הפנויה ושאל "רוצה לשמוע את הסיפור שלי?"
חייכתי "כמובן"
חנוכי דיבר ברוגע, בעדינות אירופאית מאוד ומאידך, בנחישות רבה. מדי כמה דקות קם לשירותים והתנצל, התרופה גורמת לחילוף חומרים מהיר. בדקות שלא היה על ידי הבטתי על שולחנו, עליו היה מונח אייפד עם חדשות היום. הרופאות מביטות בו בארשת כבוד, אולי זו התבונה שלו, ההתנהגות היפה או השקט שלו, אני לא יודעת.
מה שאני כן יודעת הוא, שבאותו הבוקר, במחלקה ההמטולוגית למדתי מה היא אהבת החיים וכמה נמוך ערכו של הדגל הלבן.


כתיבת שאלה או השארת תגובה


שאלה? אנחנו כאן כדי לעזור

היכנס לאזור התמיכה וקבל תשובות לגבי הפעלת האתר

לאזור התמיכה
הרשמה לדיוור

הצטרף לרשימת הדיוור ונשלח מידע על טיפולים, מפגשים ומאמרים מעניינים

‎התחברות לחשבון ‎יצירת חשבון חדש

×
‎יצירת חשבון
כדי להתחבר ולדבר עם אנשים שמרגישים כמוך ‎האם יש לך כבר חשבון‫?‬
 
×
‎שכחת את הפרטים‫?‬
×

Go up