הסיפור של אלעד

פייסבוק
Google+
http://www.halil-connect.org.il/elad/
טוויטר
LinkedIn

ובאולם הגדול, כשמעל הקהל היו כבים האורות ורק זרקור אחד צהוב נדלק על הבמה.
זה היה הסימן שלי לעבור ממאחורי הקלעים אל הפרונט. ברגל ימין הייתי עולה על הבמה, מחבר את הגיטרה שלי אל המגבר ומנסה שלא להתבלבל מתשואות הקהל הגדול.
בכל פעם שעליתי על במה כזו, היו באות אל זיכרוני אותן ההברזות מבית הספר, איך כשהיה נכנס המורה, כאב בטן מזויף היה מגיע אוטומטית אל בטני והדרך אל הבית הייתה קצרה.
ובבית שפע של קלטות וידאו ומסך טלוויזיה אחד. הייתי מכניס אחת מהן אל המכשיר, בדרך כלל את זו של U2 ומתחיל לנגן איתה. מדמיין כאילו אני עם בונו על הבמה, שר איתו את אש בלתי נשכחת.
בכל זאת, ואף על פי החלומות הגדולים שלי, הוצאתי בגרות. הורי היו טובים מדי מכדי שאאכזב אותם.
מי ידע בכלל, שברבות הימים אופיע מאחורי הזמרים הגדולים בארץ, מי ידע שלא אצטרך בגרות בכלל
ומי ידע, שהחיים ילמדו אותי, כל שהייתי צריך לדעת.

בחורות, אלכוהול, סמים, אם תרקחו את כל זה, יצא לכם הקוקטייל הכי טעים והכי מרווה ששתיתם מעודכם. ככה חייתי במשך כמה שנים. הופעה על במה גדולה, בחורה יפה בקהל, דרינק איתה, שורה עם חברה שלה. ויאללה הביתה.
חיי קצה טובים, גם אם בא הכאב ראש בבוקר שאחרי.
מתישהו, אולי בגיל 25, חשבתי לעצמי שמיציתי, הגוף כבר כאב יותר מדי, העתיד לא נראה מזהיר, והרצון במסגרת טובה היה חזק ממני.
שני ראיונות והתקבלתי, מהיום אני עובד בחברת היי טק, לובש חולצות מכופתרות, מחתים כרטיס וטס בכל העולם, לפגישות עסקיות ואפילו קצת פלז'ר, אם הן הסתיימו טוב.
הייתי בהודו, בתאילנד, בצרפת, באמריקה, קחו אטלס ובחרו מדינה או חבל ארץ, אראה לכם תמונות מכל יעד שתבחרו.
ופתאום זה קרה, פתאום החיים הראו לי, שהם לא מריונטה שלי, שהחוטים היחידים שיש פה קשורים אליי, והם אלו המרקידים אותי, חזק ונחוש ככל שאהיה.
זה הגיע אליי, באיזו עיירה שכוחת אל בהודו, הגרון כאב, שרף ממש. אז ביטלתי פגישה, שתיתי קצת צ'אי, כמו אחרון ילידי המקום והלכתי לישון. כשהתעוררתי, והכאב רק החריף, ניגשתי אל הרופא. מחר אני אמור לחזור לארץ, אבל הכאבים- בלתי נסבלים.
הוא נתן לי אנטיביוטיקה, היא לא עזרה.
בארץ, כשאני תשוש וכאוב, הלכתי אל רופא המשפחה, הוא הביט בי "אתה נותן לי מדבקה בסוף, נכון?" חייכתי אליו.
הוא חייך אליי חזרה ואמר "אני רואה שכבר שש שנים לא ביצעת בדיקות דם, אולי כדאי?"
צייתי. אחרי בדיקות הדם, נכנסתי לאתר האינטרנט, לבדוק תוצאות.
"לוקמיה" בישרו לי הערכים שם.
צחקתי צחוק גדול, משחרר ובריא. אפילו התקשרתי לכמה מהחברים שלי ואמרתי "אני גוסס!"
צחקתי על המחלה, אתם מבינים? התוצאות היו מול עיני וצחקתי.
"זו בטח טעות, אבל מצחיק שדווקא אצלי קורות כל הטעויות" אמרתי לחבר שלי באחת משיחות הטלפון.
"לא נורא אחי" ענה לי "ננצל את היומיים שנשארו לך"
וצחק גם הוא.
כמה ימים אחרי, הלכתי לרופא, זו הייתה רופאה, היא אפילו לא הביטה בעיני, רק זרקה לאוויר "או לוקמיה או איידס"
שתקתי.
"תחזרי שוב" ביקשתי אחרי רגע.
"או לוקמיה או איידס" חזרה ועדיין, לא זיכתה אותי באף מבט.
כמה ימים אחר כך, כשאני רועד, ישבתי באיזה מרכז לבדיקות איידס. "רק לא זה אלוהים, תן לי דרך אחרת לשלם על חגיגות שהיו פעם"
אלוהים הקשיב לי. "הבדיקה יצאה שלילית, אתה לא נשא" בישרה לי האחות היפה, טוב, באותו הרגע כולם היו יפים. והעולם היה יפה, והרגשתי חופשי, הרגשתי מאושר, נטול דאגות וצער.
אבל אז, בדרך הביתה, זה היכה בי.
"לוקמיה" יש לי סרטן הדם.

שוב פעם אצל הרופאה, הפעם יושבת לידי אמי, היא אוחזת בידי ושואלת את הרופאה "מה יש לו?"
"CLL " עונה לה "יש לו לוקמיה, סרטן הדם"
אמי בכתה, אני בכיתי.
"אני רוק סטאר! כבשתי עולם, אז מחלה כזו תכניע אותי? לא!" אמרתי לאמי בדרך הביתה, הרגעתי אותה, מחיתי דמעותיה ונשקתי לראשה.
בבית נכנסתי לאינטרנט, קראתי על כאלו שהבריאו מהמחלה, הפכתי להיות טבעוני, לא שתיתי אלכוהול, לא אכלתי ג'אנק, לא עשיתי סמים.
ובכל זאת, המחלה נשארה בתוכי, כמו מקימה לה משכן קבע.
שקעתי לדיכאון, לא אכלתי, לא שתיתי, לא חייכתי, ואפילו את המוסיקה שנאתי.
"אבא שלך בוכה ימים כלילות בגלל המצב שלך" טלפנה אליי בת זוגו של אבי ובישרה לי.
קמתי באחת מן המיטה, התקלחתי, התלבשתי, ונסעתי אליו, אל אבא. הוא ישב שם על הספה ועיניו נפוחות, חיבקתי אותו ולחשתי "אני אנצח אבא, אל תבכה, בסדר?"

השטן, לפעמים יש לו ימים כאלה בהם הוא שותה ספלים גדולים עם סאדיזם בתוכם.
חודשיים אחר כך, חלה גם אבי בסרטן ונפטר מיד.
אם פעם חשבתי שאין אלוהים, הרי שבאותו הרגע שחדל אבי לנשום, הבנתי- אין אף אלוהים.
והכאב התערבב לי עם המחלה ואט אט דעכתי.
אין את מי לשאול "למה?" מהסיבה הפשוטה שלא אקבל תשובה.
אבא שלי, איננו עוד.

"את לא מתכוונת ללכת, נכון?" שאלתי את המחלה באיזה לילה אחד רווי דמעות ועצב.
"נכון" לחש לי הסרטן.
אז למדתי לחיות איתה, עם המחלה. חזרתי לנגן, הודעתי בעבודה שאני לא טס יותר, אני עובד מהארץ והם קיבלו את זה יפה ובתמיכה גדולה. קניתי ג'יפ גדול, יצאתי לבלות המון. ואפילו בדייטים, סיפרתי את הסיפור. (זה יוצר אמפתיה, אפילו מוגזמת, אבל אל תגלו)
פעם אחת, באיזה פורום של חולי לוקמיה כתבה לי אישה מבוגרת אחת "המחלה זו המתנה הכי טובה שתקבל"
אז נכון, אני חי בצילו של הלא נודע, אני אשמח להיות בריא לגמרי, אבל מה שהייתי צריך לקבל- קיבלתי.

עוד מעט אהפוך לאבא, ממש עוד כמה ימים
וכשאחזיק את ביתי הקטנה, בידיי, שעד היום החזיקו בעיקר גיטרות-
אלחש לה כמה אבא אוהב אותה,
בדיוק כמו שאהב אותי אבי.
"אבא פה, ילדה שלי, אבא פה, ואבא יישאר פה, לנצח"
עד שתירדם לי בין הידיים.

זה הסיפור על אלעד קרן, בן 43 מיפו.
פגשתי אותו בשוק הפשפשים באחד מימי החמישי בערב, ושם, על בירה ופיצה, גרם לי להתאהב בו, בחיים ובמוסיקה.
השראה.


כתיבת שאלה או השארת תגובה


שאלה? אנחנו כאן כדי לעזור

היכנס לאזור התמיכה וקבל תשובות לגבי הפעלת האתר

לאזור התמיכה
הרשמה לדיוור

הצטרף לרשימת הדיוור ונשלח מידע על טיפולים, מפגשים ומאמרים מעניינים

‎התחברות לחשבון ‎יצירת חשבון חדש

×
‎יצירת חשבון
כדי להתחבר ולדבר עם אנשים שמרגישים כמוך ‎האם יש לך כבר חשבון‫?‬
 
×
‎שכחת את הפרטים‫?‬
×

Go up